רשמים מפריז 

עדי גרינפלד

פריז, עיר האורות, אין עיר כדוגמתה, המפורסמת באווירה הרומנטית, הייתה להשראה לאמנים, סופרים, מוסיקאים ויוצרים למיניהם במהלך הדורות. המוזיאונים, הגנים, האמנות במרחבים הפתוחים, הכנסיות, בתי הקפה, השווקים והניחוחות יוצרים מרקם חיים מיוחד, אהבת החיים הידועה.

דליה מאירי, במהלך שהייתה ב-סיטה (Cité Internationale des Arts) בפריז, מתארת את רשמיה בסדרת רישומים והדפסים שנוצרו בהשראת שיטוט ברחובותיה ונופיה המשתנים של העיר.

ביצירותיה מדגישה מאירי את הניגוד בין הארכיטקטורה המפוארת של המבנים ההיסטוריים המפורסמים, אבני הדרך ונקודות הציון למבקרים, סמליה האיקוניים של העיר, לבין העוני והעליבות של הקבצנים והמהגרים, רובם אפריקאים, הממלאים את העיר. מאירי מציגה את הנוף האנושי המשתנה של העיר, את חסרי הבית הממלאים את הרחובות, אנשי השוליים המתמזגים כפסלים אנושיים בכל מקום, על ספסלי הפארקים המסוגננים, בתחנות הרכבת התחתית, במרכזי התיירות והתרבות.

כמו בודלייר בשיריו, בתארו את פריז המשתנה בעקבות ההרס האורבני, מתארת מאירי את השינויים בגעגועים ליושנה וליופייה של פריס הרומנטית, מקור השראה אוניברסלי. אז- הרס לצורך הבנייה המאסיבית המחדשת ששינתה את פני העיר, היום- שינוי הנוף האנושי.

ביצירתה של מאירי, הדמויות של אותם "השקופים" המכונסים בעצמם, המביעות את תמצית הסבל והבדידות האנושית, זוכות למבט אמפטי ואף להזדהות, על ידי שילוב דיוקנה בציורם. היא עצמה כאילו הופכת לאחת מהם.

מאירי מוצאת מקור השראה בפסלים והמסכות האפריקאיים הממלאים את השווקים,[1] כמו רבבות המהגרים הצובאים על העיר וצובעים אותה מחדש בבגדיהם הססגוניים וצבע עורם. היא אוספת את המסכות, ומשלבת ביצירתה את הדמויות המוזרות, המפחידות מעט, הדומות בדרך נסתרת לגורגוילות, המפלצות בפסלים הדמוניים המקשטים את כנסיות ימי הביניים (למשל, נוטרדם, שארטר, סן דניס).[2]

בכך יוצרת מאירי, מסר סימבולי מורכב של מיזוג בין תרבויות, בין המערבי הנחשב לנאור לבין יצירת העולם השלישי, בין עבר להווה, בתהליך של שינוי מתמיד במקום ובזמן.

הדמויות בהשראת מסכות ופסלים אפריקאים מופיעות על רקע שוק פרברים ססגוני. בדימוי אחר, מופיע הלבירינט שעל רצפת כנסיית שארטר, סמל עתיק בעל משמעות סמלית נוצרית ופגאנית כאחד, המורכב מעיגול, צלב וספירלה. מאירי מאמצת סמל זה כרקע גרפי בהדפסיה, ויוצרת אלמנט אסתטי המקבל משמעות סימבולית חדשה. מרשים במיוחד הדימוי המורכב מארבעה הדפסים המשולבים יחד, המתאר צללית נשית (בדמות האמנית) הצועדת על רצפת הלבירינט, כמנהג הנוצרים המאמינים העולים לרגל במהלך מאות השנים, שראו בכך ערובה לזכייה בגאולה.

למרות ההשטחה בדימוי, ההצבה של הדמות בתנועת הליכה בארבעת צדי העיגול יוצרת אשליית תנועה במרחב.

סדרת רישומים והדפסים של דימויי עירום, המתארים בחלקם דמות נשית ובחלקם דמות גברית וכן זוגיות בתנוחות חיבוק חושניות, מבטאים אקספרסיביות באינטימיות חושפנית. ניתן לזהות בהם את האמנית ובן זוגה המשמשים כמודלים, אך אפשר לראותם גם כדמויות אוניברסליות המבוססות על פסלים ורישומים, מפסלים קלאסיים ועד לפסלים ורישומים של אמנים כרודן, רנואר ופיקאסו.[3] 

דימויי הזוגות של מאירי מגלים חושניות ללא ארוטיקה, געגועים, רוך ועדנה, התכנסות, כקבלה של בני הזוג של זוגיות רבת שנים. ניתן לראות בגוף האנושי המתבגר רמז להשלמה עם סימני הזמן והבר-חלוף, נושא חוזר ביצירתה של מאירי.

המהלך שמאירי עושה ברבים מההדפסים והרישומים, של הכללת דיוקן עצמי או דיוקן הזוג בתוך היצירה כחלק מהפיסול המקומי, מהווה איחוד סימבולי עם המקום, כמתוך הזדהות עמוקה ורצון להתמזג ולהפוך חלק מהשרשרת הארוכה של יצירה מונומנטלית. למשל, דיוקנאות הזוג משולבים על רקע רישומי הגנים המפוארים, גני ורסיי, או גני כנסיית סנט דניס, בהם שוכנים פסלי מלכי צרפת במנוחת עולמים.

בהדפסים, בצרופים של רקע ודמות, דיוקן האמנית, משוכפלת, הופך לחלק בלתי נפרד מהנוף, על רקע תחנות הרכבת, הפארקים, המבנים המפוארים של האופרה, העמודים הקלאסיים וקמרונות האדריכלות הגותית של הכנסיות.

מאירי מנצלת את טכניקת ההדפס בשכפול ושעתוק הדימויים בצורות ובצבעים שונים, על ידי פירוק והרכבה, בתהליך של חיפוש ותעייה, תוך מיזוג טכניקות תחריט, תצריב והדפס לינוליאום. הצבת צירופי עבודות במבנים של זוגות, שלשות ורביעיות מזכירה את הדפסי וורהול ואמנות הפופארט. 

דליה מאירי, פסלת בדרך כלל, מציגה כאן יצירות רישום והדפס, תוך התחדשות מתמדת בטכניקה, צורה ותוכן, אך חוזרת במבט אינטרוספקטיבי מעמיק אל דימוי העצמי, על רקע שהייתה בפריז המשתנה.