דוד מסר, קורות חיים מקוצר לחיים ארוכים
כתב: אלי מסר
אבי נולד בעיר סנוק בחבל גליציה בפולין בערב יום כיפור 1912. בן ליצחק וגוסטה והבן הצעיר לשבעת אחיו ואחיותיו. התייתם מאביו בגיל 11. לא הספיק ללמוד זמן רב בלימודים פורמליים ונאלץ לעבוד כבר בגיל צעיר כעוזר חשמלאי במפעל קטרים מקומי. ב- 1929 עזב את משפחתו ועלה ארצה יחד עם אשתו, אמי לעתיד יפה, במסגרת עליית הנוער "גורדוניה", לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. לאחר מספר שנים עברו להתגורר בתל אביב והתחיל לעבוד בחברת החשמל, שם עסק בבניית תשתיות החשמל שהיו נחוצות לפיתוח ההתיישבות בארץ. ב- 1939 חזר לבקר בפולין במטרה לסייע למשפחתו לעלות ארצה אולם הדבר לא הסתייע ורובם הושמדו בשואה. תחת שלטון המנדט הבריטי היה חבר בארגון ההגנה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר התגייס לצבא הבריטי ולחם במשך חמש שנים, בתחילה במדבר המערבי ולאחר מכן באיטליה ואירופה, שם נחשף לראשונה לזוועות ההשמדה של יהודי אירופה ומנגד לעושר האמנותי והתרבותי באותן מדינות. אני זוכר בביתנו ערימה של ספרי אמנות אותם הביא כאשר חזר מהמלחמה מאיטליה.

שנת עצמאות המדינה הייתה גם נקודת המפנה בחייו. קופסת צבעי מים ומכחולים אשר קנה לי כמתנה ליום הולדתי השישי, אכזבתו משרבוטי הילדותיים והאתגר אשר הצבתי לו לצייר בעצמו, העירו תשוקה ויצרים נחבאים של צורך עמוק לביטוי עצמי. מסורת האמנות הייתה במשפחה. דודו אדולף (אברהם צבי) מסר ובנו היו ציירים בפולין וחלק מהמשפחה התפרנס מפיסול מצבות. הצורך ליצור, לצייר ולשנות את אורח חייו הביא אותו לדרך חדשה במקביל לחיי היום יום. הוא החל ללמוד רישום אצל שוורצמן וציור עם הצייר אנאטול גורביץ, אותו הכיר בעת שירותו בצבא הבריטי. הוא הצטרף לאגודת הציירים והפסלים והחל לרקום קשרי חברות עם ציירים כמו אליהו גת, סטימצקי, שטרייכמן, קוסונוגי, הוצמן ואחרים.
הסטודיו הראשון של אבא היה בחדרי בדירתנו בתל אביב. חלקנו, היינו שותפים. ריח הטרפנטין וצבעי השמן היו חלק מסביבת חיי כילד ובמידה מסוימת גם היום, כאשר אוסף ציוריו נמצא מסביבי.
בשנת 1955 והוא בן ארבעים ושתיים, קם אבא והחליט שברצונו להקדיש את חייו לציור. עזב את משפחתו, את יחסיו המתוחים עם אמי ואת מקום עבודתו הבטוח בחברת החשמל, ונסע לפריז, מרכז העולם האמנותי דאז. הפרידה האישית לא הייתה קלה אבל הרגשתי את מצוקתו ואת חיפוש הדרך, מפלט לחייו שעד אז הלכו בתלם, בדרך המצופה, של בניית מדינה, הקמת משפחה ועשייה קולקטיבית. הוא הרגיש נואש וחיפש דרך החוצה לעולמו הפנימי האישי ומצא אותה בציור. רצה הזדמנות חוזרת להתחיל הכול מחדש. בד לבן!

אתגרים רבים עמדו בפניו. שפה, פרנסה, מגורים. בתחילה הוא חלק סטודיו עם הצייר זיגמונד שרטר (1896 - 1977), עסק בעבודות מזדמנות, והחל ללמוד באקדמיה לאמנות בפריז אצל הצייר הקוביסט אנדרה לוט (1885 - 1962). בשנת 1958 עבר לסטודיו משלו. בשנת 1956 הציג לראשונה בפביליון הישראלי במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז ובהמשך במספר תערוכות קבוצתיות של אמנים יהודיים בפריז. הוא הציג בתערוכות יחיד ברחבי העולם, ציריך, לונדון, פריז, אנטוורפן, גנט, מונטריאול, בוסטון ותערוכה רטרוספקטיבית ב- 1992 לרגל יום הולדתו ה- 80, במוזיאון בבון בגרמניה. למרות ישיבתו בפריז הציג גם בארץ. ב- 1960 הציג תערוכת יחיד בגלריה כץ בתל אביב ובשנים אחרי בגלריות דוגית, לים, צ'ימרנסקי, אנגל, נלסון ריכטר, שולמית, וגלריה טובה אוסמן. ב- 1989, תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון "יד לבנים" בפתח תקוה,  2006 המשכן לאמנות ע"ש מאירוב, חולון, וב- 2007 גלריה עמליה ארבל בתל אביב. הוא נכלל כמו כן בין ציירי גלריה מינוטאור בתל אביב.
כל שנות עבודתו התקיים מהציור. עבודותיו הרבות בשמן וגואש פזורות אצל אספנים, גלריות ואנשים פרטיים שאהבו את ציוריו. הוא אמר: "מי שברשותו תמונה שציירתי, הוא שותפי, יוצר ללא מכחול וצבע, בעיני רוחו הוא משלים דבר שאני יצרתי". אבא היה אוטודידקט, אדם חברותי שאסף סביבו קבוצה של חברים נאמנה ודואגת. אינטלקטואל שדיבר שמונה שפות, בוהמי, אוהב חיים ונשים, אשר מיוצגות תדיר בעבודותיו. חברם של אמנים יהודים וישראלים שחיו לפרקי זמן בפריז כמו קדישמן, לאה ניקל וחנה אורלוב, וכן רבים אשר בביקוריהם בפריז לא פסחו על הסטודיו שלו, אם לצרכי האמנות או אכילה ממטבחו הידוע בטיבו. זיקתו לציור הייתה מוחלטת. היה מסתגר ימים בסטודיו ועובד לקול תחנת הרדיו הקלאסית. אחרי שמכר תמונה קנה קודם צבעים ורק אחר כך אוכל. אבא, למרות אופיו התקיף ויכולותיו האינטלקטואליות, לא הצליח לקדם את עצמו באופן תדמיתי ומסחרי. רצה שיכירו בו כמו שהוא, לא חשב שצריך לשכנע, מי שאוהב אוהב.
תנופת חייו נעצרה באופן פתאומי כאשר ב- 1992, בהיותו בן 80, נתקף בשבץ מוחי. עד אז היה אבא במלוא כוחו, פעיל ונמרץ מכפי גילו בכל אשר עשה. ציוריו משנות פעילותו האחרונות מעידים על כך. אופיו העצמאי וכוחו לא עמדו במשבר המחלה והוא לא הצליח לחזור לעצמו, למרות השיקום הממושך שעבר. את שנותיו האחרונות עשה בארץ, מצייר מתוך הכרח תוך כדי כמיהה לחזור לסטודיו שלו בפריז ותקווה שישוב לצייר כבעבר. היו אלה שנים לא קלות, בשבילו ובשבילי. כבן יחיד הייתי אחראי לו ולענייניו אשר דרשו זמן ומאמץ ובאו על חשבון חיי האישיים .ב 1999 - נפטר בתל אביב בן 87 .