דליה מאירי על פנחס עשת
פנחס עשת – תמונות מהזיכרון אני זוכרת את פנחס נכנס לסדנה לפיסול של בצלאל, שעברה זה עתה למבנה מרווח באזור התעשייה ליד אגד – מקום שהיה בעבר בית חרושת לחלבה. הוא הגיע עם האלפא רומיאו שלו, משׂופם, נמרץ, עם זיק של חיוך בעיניים. המשפט הראשון שיצא מפיו היה:
"אין פסל של חומר אחד"
כל השנים התעקש לחנך אותנו שפיסול הוא עיסוק בנפח ובצורה; שהבחירה בחומר ובטכניקה מתקבלת ביחס לנושא הצורני. ואכן, הוא יצר במגוון חומרים וטכניקות בעודו חוקר וממציא דרכים לממש את הרעיונות החדשים שצצו במוחו. ברנקוזי (ברנקוש) היה דוגמה ומופת לעשת, יליד רומניה. הכרתי דרך השקופיות שלו את שולחן הדממה, שער הנשיקה והעמוד האינסופי של אמן זה, שנים לפני שהצלחתי להגשים חלום ולבקר בעיירה טירגו ז'יו ברומניה. הלכתי נפעמת לאורך הציר הסביבתי הגאוני של ברנקוזי, שנולד בכפר סמוך להרי הקרפטים והלך ברגל לפריז להגשים את האמנות שלו. התרגילים של עשת הלכו במקביל עם הניסיונות ועם הגילויים האישיים שלו באמנות. הוא השתנה מתקופה לתקופה.
בשנים שעסק בדברים בשלושה ממדים, הוא נתן לנו בשנה א תרגילים שיוצאים מקוביות בגודל 10X10 ס"מ.
אחר כך, כשהחל לחקור את הפרוטומות הרומיות בסדרת פסלי הפורצלן שלו, עסק איתנו בשנה ב ביצירת פורטרטים עצמיים ובשכפולם. עשת היה מורה שלא נרתע "ללכלך את הידיים" .הוא הדגים במיומנות כל טכניקה והשתדל לכוון את התלמידים ולתפור לכל אחד את הפתרון המעשי לרעיון שלו. כשנתפסתי לעבודה בפוליאסטר, הוא קישר אותי עם מפעל באשדוד שאפשר לי לעבוד עם הפועלות ולהתמחות ביציקה של החומר. עשת היה איש רעים, שאהב לשוחח ולספר בדיחות. אני לא הייתי פייבוריטית שלו. בשנים הראשונות ירד עליי שאני עובדת קשה מדי. הייתי בעיניו חמור עבודה לא מתוחכם. עם זאת, הוא העריך את עקשנותי מספיק כדי לבחור בי כאסיסטנטית שלו בשנה השלישית ללימודיי. בקיץ, בסוף השנה השלישית, קיבלתי הודעה ממנהל המחלקה לאמנות שאני מסולקת מבצלאל. כל המורים הפנו לי עורף ולא התערבו למעני. עשת היה היחיד שהתעקש מול ההנהלה לאפשר לי להציג את עבודותיי לשיפוט בפני חבר המורים שיחליט אם אני ראויה ללמוד בשנה הרביעית והאחרונה. ההוראה היצירתית והאכפתית שלו והדוגמה האישית שנתן, כאמן משתנה ומתחדש, השפיעו על יצירתי וגם על דרך ההוראה שלי. דליה מאירי
|
ראשי 
