הנושא מבוסס על מחקר שנערך לכבוד התערוכה וקטלוג  עוד חרוז אחד, תערוכה מיצירותיה הפלסטיות של המשוררת לאה גולדברג, גלריה טל כפר ורדים,יולי-נובמבר 2013, אוצרת עדי גרינפלד

לאה גולדברג (1911-1970) מייצגת את אותו דור שבגר בצל מלחמת עולם ראשונה, שנאלץ לעקור ממולדתו, לנדוד למקומות חדשים מכורח או מרצון, נמשך והלך אל תרבות אירופה ונחל האכזבה מתרבות זו עם התגברות האנטישמיות. הדור שבחר בציונות ועלייה לארץ מתוך אידיאליזם אבל גם מתוך נסיבות כורח המציאות.

אבדן הבית מהווה למעשה את הביטוי המובהק לעוני, ומגלם בתוכו את חוסר הבטחון
הנובע מאי-ודאות לגבי העתיד, בדידות במפגש עם סביבה לא מוכרת, יחס עוין  ומתנכר של המקומיים אל זרים, והצורך להסתגלות נפשית וכלכלית כאחד.

העוני שחוותה גולדברג באירועי ילדותה, שהביאו למחלת האב במחלת נפש שמנעה ממנו את המשך עבודתו. האם נאלצה לעבוד שעות ארוכות לפרנסת המשפחה. גולדברג עצמה עבדה מגיל צעיר במתן שעורים פרטיים ופרנסה עצמה כל חייה. תחושת המחסור והמצוקה הכלכלית נשארו עימה גם בתקופות מאוחרות בהם השתכרה דייה למחייתה ממלאכת הכתיבה.
ברצוני להבחין בכמה היבטים בהם מתבטא העוני ביצירתה של גולדברג:
תאורי עוני מילוליים ישירים ביצירתה, תיאורים בהם  משמש העוני כבטויי מטאפורה, ולתאורי תחושת עוני אישית של המשוררת.
יצירתה משקפת את ההערצה לחיי פשוטות, לאנשי עמל, היא מרבה לבטא אהדה והאמפטיה לקבצנים, וניתן למצוא שימוש חוזר במלים נרדפות לעוני כמו למשל דלות, עני ואביון.
ניתן למצוא ביצירתה גולדברג ביטויים מטאפוריים של עוני, על ידי צירופי מילים בהקשרים לא מקובלים, כמו למשל הביטוי בשיר המפורסם ארץ נוי אביונה.(שירי ארץ אהבתי) ועוד. לדוגמא:
תחושת העוני האישית של המשוררת, הבאה לידי ביטוי גם כתאור זכרון ילדות קשה, אולם גם כגעגועים לימים של פשטות וצניעות, הקשורים דווקא חוויה חיובית.
בציוריה מתבטא העוני בעיקר בתמונות המהגרים הנודדים, הנושאים את מעט המטלטלים, תוך תחושת עצבות ותלישות, המחפשים מקום מבטחים בארץ נוכריה. בחלק מהציורים, הדמויות חסרי פנים, מופיעים בקבוצות, משפחות, על דרך ביער, או בעיר זרה, ונושאים בליבם את החיים שעזבו.