בין תל-אביב לירושלים

ירושלים הייתה לסמל ומושא געגועים של יהדות הגולה במשך הדורות. אמנים רבים נמשכו לירושלים ותארו את נופיה ואתריה הקדושים לכל הדתות. בין הנופים הקדומים, העצים והסלעים, לבין המבנים מעשי אדם, קדומים וחדשים, ניסו האמנים לתאר את עתיקותה, את הנשגב, את הקדושה המתגלה מתוך הנראה לעין והנמצא בנפש המתבונן, ואת הגעגועים, הסימבולים המיסטיים וההיסטוריה שקשורים בשמה של ירושלים. "איך אוכל להביע את המטפיזיות של ירושלים" שאל שמואל כץ בבואו לצייר סדרת ציורי ירושלים (גורלו של צייר, 2003, עמ' 130).

אם ירושלים הייתה טעונה בהקשרים היסטוריים ודתיים וסימלה את עבותות העבר, הייתה תל-אביב, העיר העברית הראשונה, לסמל ההתחדשות, בבנייתה החדשה, המודרנית והפונקציונלית, בסגנון הבאוהאוס הבינלאומי המודרני. מתוך המבט אל הים, עלתה גם אווירת החופש ולגיטימיות של בילוי, על הטיילת, בבתי קפה, באופנה חדשה. לא במקרה הייתה תל-אביב לנושא מועדף ביצירה האמנותית. היא ביטאה יותר מכל את ההשתוקקות לנורמליות, לחיי היום יום הפשוטים הפרטיים, למשפחה, לחיים. תל אביב אפשרה את הקלילות שבמבט אל החופש, אל העתיד.

סמל מגן דוד, כוכב בעל שש פינות, הוא סמל עתיק ששימש תרבויות קדומות. גרשום שלום (1982-1897) כתב על ההיסטוריה של הסמל בהקשר תורת הקבלה והיהדות. במחקרו על הסמל כתב גרשום שלום: "יותר משעשתה הציונות להקנות קדושה של סמל אמיתי למגן-דוד, עשה אותו הרשע שקבעו לאות קלון למיליוני בני עמנו. בסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו" (תולדותיו של סמל, לוח הארץ, תש"ט, תל אביב 1948, עמ' 148-163, מצוטט באליק מישורי, שורו הביטו וראו).

ליליין השתמש בסמל זה בשילוב עם החנוכיה/מנורה וסמלים נוספים כמו הידיים של ברכת הכוהנים. המגן דוד התנוסס על הדגל באיורו מגדל דוד (1908), כנבואה המגשימה את עצמה. כמו כן הוא מופיע על המגן עצמו באיור דמותו בלבוש החייל הרומי, כתיקון חורבן הבית, החיל העברי החוזר ומחזיר עטרה ליושנה (אקס ליבריס א.מ. ליליין, 1908).

הסמל רב המשמעות מופיע אצל אמנים רבים, ומוצג כאן ביצירתו של יעקב אגם. יצחק יורש, שיצר יצירות רבות במהלך השנים בנושא דגל ישראל וסמליו (ואריאציות על דגל ישראל, 1988), מביא כאן כמה ייצוגים כמחווה ל-70 שנות המדינה, יצירה שנוצרה במיוחד לתערוכה זו.

מאיר פיצ'חדזה (2010-1955), צייר יליד גאורגיה, משלב בציוריו אלמנטים קלאסיים וסימבוליזם. הציור המוצג בתערוכה מסמל את ההגירה, את האנשים העוזבים מצורך או אמונה מקום מוכר, בית, תרבות ועוברים לארץ חדשה, אל הלא נודע, כל רכושם במטענם, כמה ספרים ומזוודה, בה הם נושאים את הפיסי והרוחני. הנחישות בצעידה לעבר העתיד הלא נודע אינה יכולה להאפיל על העצבות של הפרידה והתלישות במרחב האינסופי הלא מוגדר. אם ברישומיו של ליליין השמש עולה במזרח והיהודי חורש האדמה צועד לקראתה כהבטחה לעתיד טוב יותר, הרי בציור של פיצ'חדזה השמש עולה מאחוריו, מסמלת עולם שנעזב אל עתיד לא ידוע. מדינת ישראל, מדינת מהגרים, בה מתמצים שני הדימויים יחדיו, הפרידה והתקווה.

ציונה תג'ר (1988-1900), אמנית עצמאית, לא שייכת לתנועה מסוימת, אם חד הורית שפירנסה את עצמה ובנה הקטן ממלאכת האמנות. יצירתה מתארת את נופי הארץ, את האנשים, דיוקנאות בני משפחה, את תל-אביב של שוק הכרמל ונווה צדק, את הנאהבים בפארק הירקון כאשר ברקע גשר הירקון, סמל העיר המתרחבת צפונה, מעבר לירקון. כל אלה משלבים את עקרונות הציור שלמדה בפריז בסטודיו אנדרה לוט. בציוריה היא מפיחה את רוח ההווי והמקומות של תחילת היישוב בארץ ובמיוחד תל אביב, העיר החדשה ההולכת ונבנית.

שמואל כץ (2010-1926), צייר, מאייר וקריקטוריסט, תיאר במכחולו ועפרונו את האירועים המשמעותיים בתולדות המדינה. יליד וינה וניצול שואה בצעירותו מהונגריה, עלה לארץ באניית מעפילים, שהה במחנות פליטים בקפריסין ובעתלית, והיה ממקימי קיבוץ געתון בגליל המערבי. מוכרים ביותר איוריו לספרי ילדים, שזכו לפרסום רב. שמואל כץ היה גם צייר, צייר נופי ישראל, ירושלים, עכו, טבריה ונופי הגליל. מתוך מאות איורים וקריקטורות, נבחרו כאן כמה אירועים מכוננים מתולדות המדינה. בשנת 2006 נערכה תערוכה של שמואל כץ בגלריה טל, בין מצרים, על סיפור הינצלותו בבית הזכוכית בבודפסט ועלייתו לארץ באוניה כנסת ישראל, עד להקמת קיבוץ געתון.

דליה מאירי, פסלת ואמנית רב תחומית, יצרה בתחילת הקריירה שלה אתרי הצנחה ברחבי הארץ המחוברים לסיפור השכול הישראלי. מאירי שואבת השראה גם מריטואלים של מוות וקבורה בתרבויות עתיקות במזרח ובמערב, במיוחד דרום אמריקה. מוצג כאן פסל, דיוקן הנוצר על ידי חלל באבן, בדומה לחלל נגטיבי הנוצר בתהליך של יציקת פסל  במתכת. בשפה העברית המילה "חלל" טעונה משמעויות רבות, החלל הפיסי בתוך האבן מתקשר לחלל הסימבולי של הנופלים, אל החלל שהם משאירים בלב יקיריהם.