פנים אל פנים
עבודות השמן של גלעדי דורשות התבוננות והתעמקות בפרטים. כמו במשל המערה של אפלטון, מאיר לנו גלעדי דמויות אנושיות על רקעים מתחלפים. כליו הם הצבע והגשמיות הפלסטית הנוצרת מתוך ריבוי השכבות, המרקם של החומר עם הגושיות שבו. צפיפות היא כלי נוסף המשמש את גלעדי. צפיפות דמויות, חיבור בין כמה תמונות קטנות לתמונה גדולה, צפיפות ההצבה בתערוכה. בהבחנה בין הצרופים השונים של אותו נושא, הואריאציות הם ברקעים- הרקע הופך מכתמי צבע גדולים בקווים מעוגלים לא אחידים, לקווי מתאר של גריד קווי שתי וערב עבים, היוצרים ביניהן צורות גיאומטריות סדורות. בציורים מאוחרים, יש והרקע נעלם לגמרי הופך לריק, הדמויות שקופות משתלבות בלובן הבד, והצבעים שהופכים עזים ונועזים.
הצופה המתרגל לאור המשתקף מהתמונה, כמו אותו אסיר המטפס במעלה המערה, הוא מתחיל להבחין בדמויות לא כדוממות, נייחות ונעלמות אלא דמויות מסצנת תיאטרון. השחקנים שעמדו רגע דומם,  כאילו קיפאון פתאומי תפס אותם בתנועתם שלא השלמה. הם ניצבים בהסבה, בפניה אל דמות סמוכה, בחיבוק, במבט, בהטיית ראש, בהקשבה. ההתבוננות בתמונה, כמוה כהארה והבנה שבעוד רגע תמשיך ההצגה, ונוכל לשמוע את הדמיות מדברות אלינו בלחש המספר את סיפורן.

עדי גרינפלד   אוצרת