בתערוכה זו אנו נחשפים ליצירתה של שרה בנינגה, אמנית צעירה מבטיחה וחוקרת תולדות האמנות. יצירתה נעה בין פיגורטיבי לאבסטרקט, גוף עבודה מגוון המאופיין בתהליך של חיפוש ומתגבש לסגנון אופייני, ייחודי. ניתן לזהות את הביטוי האישי הייחודי, המשוחרר ממגבלות השיוך לסוגה ספציפית, וכן השפעות שונות המתמזגות מהמודרניזם אל האקספרסיוניסטי. יצירתה היא שילוב בין ציור לרישום, במשטחים גדולים של צבעוניות, משיכות מכחול המביעות אנרגייה, אינטנסיביות, תחושה המתקבלת כמתוך אימפולסיביות ותנועה מתמדת. הדמויות מציגות מחוות גוף המייצגות אותן ומגלות משהו מאופיין, תוך ניסיון לחקור ולחשוף את אישיותן. נושאי אמנותה שואבים מנושאים אוניברסליים רב תרבותיים שמשולבים עם אירועים ביוגרפיים, בהיותה בת לאב הולנדי ואם אמריקאית, שגדלה בירושלים רבת התרבויות, וגם תקופות ארוכות בארה"ב. בנינגה חוקרת באמצעות כתמי הצבע ביטויים צורניים של רגש וזיכרון, וחיפוש זהות דרך הדיוקנאות בדמויותיה, גם באמצעות דיוקנאות עצמיים.

נושא הבכחנליה העסיק אמנים במשך דורות, מיוון העתיקה ועד רובנס, ונחקר על ידי האמנית בעבודת הדוקטורט. הנושא מאופיין בחגיגה רבת משתתפים, איבוד שליטה, חופש, אקסטזה, מיניות, זלילה, דקדנטיות והסתאבות הגוף. כל אלו רומזים אולי על הידרדרות חברתית ובולמוס צריכה בלתי מבוקרת, המשמשים ביקורת מהמיתולוגיה ועד להשתקפות החברתית בתרבות הצריכה של תקופתנו.

נושא המשפחה מובא דרך שני ציורים כמשלימים סיפור בעקבות מות האב, מתוך חיפוש שורשים בבני משפחה המייצגים את העבר, בתקופות חיים שהסתיימו, כאילו מתוך רצון לחשוף רמזים ולתת תשובות לשאלות שלא נשאלו במועדן. ציור ארוחה משפחתית, מפגש, מתאר התכנסות המאפיינת כל כך מנהג בחג או באירוע משפחתי. בציור דמויות ישובות כשהן צופות בטקס הארוחה, בהבעות קפואות ללא שמחה, כאילו נוכחותן שם היא במקרה. בולטים בו הזרות וחוסר החיבור, במיוחד דרך עיני דמות הנמצאת מחוץ לקבוצה ומביטה בהתרחשות. ציור נוסף, שנעשה על פי צילום ישן, מנציח כינוס משפחתי המשקף דמויות המישירות מבט אל צופה דמיוני, ברצינות וחגיגיות לעצם המעמד של הצילום הקבוצתי, שהיה, אולי, אירוע נדיר של הנצחה באותם זמנים.

מבחינה צורנית הדמויות מיוצגות בהשטחה, בכתמי צבע היוצרים עומק באמצעות אלכסונים המובילים את מבט הצופה אל הפרטים של ההתרחשות, הלבוש והמאכלים הפרושים על המפה. המבט מטרתו ליצור הזדהות בין הצופה לסובייקט בציור. במבט הצייר מכניס את הצופה לתוך מרחב הקומפוזיציה כמשתתף סמוי אך מודע לשיתוף זה, ובכך מביא אותו לחיפוש נרטיב ביצירה, תוך התמקדות בפרטים נוספים מתוך סקרנות וחיפוש רמזים להשלמת הפערים.

מות האב, אירוע קשה, ביוגרפי, מובא באמצעות ציור מיטת חוליו, דמות בדלת, ובפרטי הסובבים אותו, משפחה או חברים. הסוף הידוע בדיעבד מרומז, ואינו מבטא את סערת הנפש של האמנית. ההתמודדות עם השכול וסופיות המוות, עם השינוי החל במרקם המשפחתי, כל אלו יוצרים שרשרת אסוציאציות, ומעוררים את הצופה לחוויות הפרטיות שלו. בהצבת דמויות נוספות בחלל התצוגה, חבורות גברים השייכים - לא שייכים, נוצרת תחושת האבל הכללי כמשלימה את האירוע.

הציור לידה מתאר את חווית הלידה, חוויה אישית ואינטימית. האמנית חושפת את הפתעתה של היולדת, כאשר קהל רופאים ומתמחים צופים בה, כשהיא בתנוחה אינטימית ביותר, כבאובייקט, בלי להתחשב ברגשותיה. היא מדגישה את הצבעים הירוקים של חלוקי הרופאים, את התאורה המטרידה, הראש של הרופא הרכון מול חלציה החשופים, ואולי מחשבותיה הן על התמונה הראשונה שאליה ייחשף היילוד היוצא אל העולם, חוויה טראומטית כשלעצמה. לידה, חוויה חזקה, נשית פרטית של הבאת חיים לעולם, הפרטים בציור מאפשרים לנו כצופים הצצה אל תחושותיה במצב אינטימי ההופך לנחלת הסובבים. אל מול הלידה מוצב בתערוכה הציור רב הממדים של הקופצות, נשים בתנועה, בעירום, חופשיות, משוחררות מכל פרט או רקע מגביל, כמציבות שאלה בפני הצופה.

בדיוקנאות עצמיים מביעה האמנית את תחושותיה ומצבי רוח שונים, כבחיפוש זהות וייצוג אישי. מרשים ומעורר מחשבה הוא הדיוקן עם המסכה. ייצוג המסכה מהדהד נושאים מתולדות האמנות מהעת העתיקה, מהצגות יווניות, דרך השפעות גילוי המסכה האפריקאית כפי שבאו לידי ביטוי באמנות הפרימיטיביזם והדאדא, והשימוש של פיקאסו בפני המסכה של העלמות מאביניון. למסכה משמעויות בהיבטים פסיכואנליטיים וחברתיים. בדיוקן זה חושפת האמנית את פניה בהסיטה את המסכה, מרמזת ליחסים בין עולמה הפנימי לחזות המיוצגת כלפי חוץ, כמזמינה את הצופה למבט אינטרוספקטיבי עצמי.

נושא המבט עובר כחוט השני ביצירותיה של בנינגה. המבט הוא גורם חשוב בתקשורת בין־אישית ובמיוחד

בתקשורת לא מילולית. המבט יכול להביע רגשות אנושיים, לבטא דעות או תגובות למעשה האחר, ויכול אפילו להורות על ציווי למעשה מסוים. תנועה במבט, כיוון המבט, מהווים מידע חשוב עבור המתבונן. התנועה, העמידה, המחווה, השינוי, יכולים להגדיר ולבטא מידע חשוב בתקשורת לא מילולית. בהקשר לאמנות נבחר הפועלto gaze , להתבונן, המאופיין על ידי מבט ממוקד, מכוון, אל אובייקט היצירה. מבקרי האמנות מתמקדים במושג כהשתקפות הדדית של מבט מהצופה אל התמונה, אך גם מתוך התמונה אל הצופה. הרחבת המושג מעבר למבט, במיוחד במאה העשרים, מצביעה על תהליך דינמי של גישור בין המדיום האמנותי ובין תיאוריות חברתיות ופסיכולוגיות ואפילו פוליטיות. (ג'ניפר ריינהרט, Chicago

School of Media Theory ,2003 ,Jennifer Reinhardt). המבט משמש כאמצעי תקשורתי המעביר מידע לגבי הדעות של הצופה. המבט יכול ליחס משמעויות ליצירת אמנות מעבר למה שהאמן התכוון להביע.

המבט (gaze) מתאר את הדרך המיוחדת להתבוננות, לא רק לראות את התמונות הניצבות בפנינו, אלא מתוך כוונה של אבחנה, הפנמה והבנת הפרטים המוצגים לפנינו. הדקויות בסוגי המבט נדונו בהקשרים פסיכולוגיים, פילוסופיים וחברתיים. ההנחה היא שההתבוננות, ובפרט ביצירת אמנות, אינה נאיבית, אלא היא מכילה מטענים תרבותיים, ידע וזיכרונות, הנחות, דעות וציפיות של המתבונן עצמו. ההתבוננות ביצירת אמנות מעוררת עניין, סקרנות, התלהבות ותגובה רגשית, הקשורים בעצם ההוויה והחוויה של המתבונן. לעיתים, כאשר אחד או יותר מהפרטים המיוצגים

ביצירה מתבונן ישירות אל הצופה, נוצרת הדדיות, והצופה הופך לחלק מהתמונה. המבט יוצר מודעות של הצופה, הכרה, לא רק אל פרטי היצירה, אלא להווייתו עצמו. המבט הוא רפלקסיבי - אנחנו מביטים והאובייקט מביט אלינו -התחושה של הדדיות מושלמת על ידי מה שאנחנו יודעים ומה שאנו מביאים מתמונות שנצרבו בתודעתנו.

נושא המבט ומשמעותו עבור התפיסה של האדם נדון החל ממשל המערה של אפלטון בספרו המפורסם The Republic (375 לפנה"ס) ועד יצירות אמנות פוסט מודרניסטיות ודיונים פילוסופיים ופסיכולוגיים. האם האמת שאנחנו מאמינים שאנו רואים היא רק צללית של המציאות, האם דמיוננו משלים פרטים בתוך ההתרחשות על הבד והציור הופך לסיפור, לנרטיב שאנו מאמינים שמתרחש לנגד עינינו, או שהציור קיים ברובו בדמיוננו? הדיונים על המבט נדונו בחיבורים של פילוסופים כמו קאנט, סארטר, לקאן ואחרים. סרטר (Jean Paul Sartre), במאמרו המבט (1943), ראה במבט המשתקף מהיצירה את עוררות הפרט למודעות העצמית שלו. ההגדרה העצמית של הפרט היא דרך האחר, the other, כאשר כאן האחר זו הדמות בתוך היצירה. הכוונה של האמנית היא לשתף את הצופה וליצור הזדהות עם הדמויות.

דרך הקווים המובילים את מבט הצופה נוצרת הרמוניה, אך לעיתים דווקא חוסר סדר יוצר סקרנות וחיפוש בתוך פרטי הציור, בחלוקה בין דמוי עיקרי ודמוי רקע (foreground versus background). למשל, פוקו (Foucault) מקדיש את פרק המבוא לספרו המילים והדברים (1966) לציור המפורסם של ולסקז לאס מנינאס (1656) הדן במורכבות הצטלבויות המבטים בציור בין האמן, המביט ישירות אל הצופה או אל מישהו מחוץ לתמונה, ובין הפרטים המיוצגים, והמלך והמלכה, השליטים, המשתקפים במראה ונוכחותם במבט כמשגיחי על. ביצירה מובאות שתי נקודות מבט:

המבט של הצופה, ההופך לחלק מהיצירה, והמבט של האמן המצייר את הציור, ומביט ישירות אל הצופה. המבט הופך לסוג של אינטראקציה בין המביט לנצפה, והגבולות מתרחבים עוד על ידי מבט על המלך והמלכה המשתקפים במראה. באים לידי ביטוי טשטוש הגבולות בין יצירת האמנות לבין המציאות (המדומה?), בין מרחב היצירה לבין המרחב של הצופה ההופך בעצמו לחלק מהיצירה. הבחירה של ולסקז במורכבות המבט צוטטה על ידי אמנים מפורסמים מאוחרים יותר, כמו פיקאסו, שיצר את גרסתו ללאס מנינאס (1957) בסגנונו.

בנושא האמן והמודל, בדיוקן הנקרא ציור, בנינגה מתארת דמות מציירת דיוקן עצמי שלה. בהיפוך התפקידים יוצרת האמנית דיאלוג בין הדמויות המיוצגות, תוך הדהוד לנושא מבט נשי - מבט גברי. למשל, הדיון שהעלתה לורה מאלווי (Laura Mulvey, 1973), במאמרה על המבט הגברי, מתייחס למבט הגברי בהקשר ליצירות אמנות רבות וגם לסרטי קולנוע, המתארים את דמות האישה כמושא נחשק, מיני, פאסיבי, וזאת לעומת המבט הגברי האקטיבי.